<h1>ראב"ן סימן ר"ט</h1>
<h2>דף ט.</h2>
ואמר שמואל כל טבח שאינו יודע הילכות שחיטה ושחט בלא אחר עומד על גביו היודע הילכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו אעפ"י ששחט פעמים רבות לפני המומחה ושחט שפיר, דאמרינן בהא זימנא שהה או דרס ולא ידע שנפסלה שחיטה בהכי, אבל להגרמה ועיקור לא חיישינן דמינכרי, וכן חלדה נמי מינכרי כגון אם החליד תחת צמר או העור ושחט למטה והצמר והעור שלימין למעלה. שהייה מאיזה טעם אסורה, משום דכי מתחיל לשחוט ממהר הדם לצאת וכששוהה בנתיים כשיעור שהייה שהיא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה מחלשת הבהמה ואזלא לה חיותא וכי גמר השחיטה באיסור גמיר, וגם אין בה כח להקיא הדם ונבלע בבשר ואוסרו דהא פירש ממקומו. דרסה מאיזה טעם אסורה, משום שנאמר וזבחת ואכלת ודרך הזובח להיות מוליך ומביא ולא חותך בבת אחת כארי הטורף וכעוף הדורס וכאדם המתיז בחרבו את ראש חבירו שאין כזה קרוי זביחה אלא הריגה ודריסה. חלדה מאיזה טעם אסורה, משום דאינה שחיטה מפורעת ואמרינן [ל'.] מנין לשחיטה שהוא מפורעת שנאמר חץ שחוט לשונם מה חץ בגלוי שהמכה גלוייה אף שחיטה בגלוי בעינן שתהא מגולה מלמעלה וחלדה סתומה מלמעלה. הגרמה מאיזה טעם אסורה, משום שנאמר וזבחת ואכלת דהיינו בסימנין שזב ממנו כל הדם חותכיהו, ולמעלה משיפוי כובע דהוא הגרמה לאו בסימנין שחיט. עיקור מאיזה טעם אסור, משום שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ולא מבהמה שנעקרה סימניה ואפילו נשחטו אחר שנעקרו. ואמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה שיהיו שחוטין יפה כולן או רובן ושלא תהא שחיטה מוגרמת או שמוטה, ואם לא בדק אסורין באכילה. כך הסכימו ראשי ישיבות ורבותינו הגאונים שצריך לברך על השחיטה על כל בהמה חיה ועוף שמא ישכח וידבר בין שחיטה לשחיטה או יתעסק בשום דבר ובטלה הברכה ראשונה. אבל כיסוי ברכה אחת לכולן ובלבד שלא יסיח בין ברכה לכיסוי, ואם סח יחזור ויברך ויכסה.
